צרו קשר

עציר בבית המעצר במגרש הרוסים מספר:

"אשתי באה לאחר שלא התראינו הרבה זמן. היא הביאה אוכל וכיבוד. חיכיתי מאוד לביקור. אבל כבר בהתחלה היא אמרה מילה – וישר עלה לי הדם לראש. ידעתי שהביקור נגמר עוד לפני שהתחיל. ואז נזכרתי לנשום שלוש נשימות. נשמתי פנימה והחוצה כמה נשימות. הכול השתנה, לא התפרצתי והייתה שיחה טובה. זה היה ביקור מוצלח מאוד."

אסיר מכלא השרון מספר:

"סבלתי המון בחיים שלי, מהאנשים הכי קרובים אלי. כשהייתי ילד לא היה לי אומץ להגיב. ותמיד שאני עם אנשים שמרגיש שרוצים לפגוע בי, אני מתפרץ ורואה אותם בדמותם של האנשים שפגעו בי, והיום, כשהקצין נכנס באמצע המדיטציה ועשה הרבה רעש, התעצבנתי. פעם הייתי מגיב מיד, מבטא את העצבים שלי. היום נשארתי לשבת, ואחרי דקה הוא יצא וחזרתי לשקט שלי ובכלל לא הייתי עצבני."

אסיר בכלא שקמה מספר:

"מיום שהתחלתי להגיע לפגישות אני מתרגל בעצמי. במיטה לפני השינה, במהלך היום, בשהותי בגינת הירק, בשעות הפנאי. למדתי כי ההתבוננות הפנימית אפשרית. היא ניתנת ליישום. רק אם רוצים. הסדר שאפשר לעשות במחשבות מביא מרגוע לנפש. ההרפיה שהגוף חווה יחד עם השליטה שלי במוח שלי והנשימות הקצובות. הכול הפך להיות חלק אינטגרלי מחיי כאן בכלא.
אבקש לציין כי מספר פעמים רב, כאשר הייתי נסער, מדוכדך, בקונפליקט או עצבני – ידעתי להרפות. ידעתי לעצור, להירגע, לסדר את קצב הנשימה ולהכניס אוויר וחמצן לתוכי. הרגשתי התרחבות. סילקתי מעליי כל מחשבה טורדנית. התרכזתי בכאן ועכשיו. ידעתי לצאת אחר. רגוע, שליו, שקול, חושב. כן, אני לומד לאהוב את עצמי. אני מבין שלהצטער שהגעתי למצב המסוים זה נכון, זו הכרה בדברים השליליים שבי. ביקשתי סליחה מעצמי כי בעצם הגוף לא שלי. הרעדתי את הילד שבי, את האני שלי. אמירת התודה היא מילת חובה, מעין חתימה של התהליך. מעין אמירה שאני אחזור לתהליך ואשתמש בו עוד פעמים רבות. מכיוון שאין זה מובן מאליו, אז תודה היא מילת הערכה קטנה למה שקיבלתי על עצמי. להשתנות. אכן זה קורה."

אסיר בכלא רימונים מספר:

"אני ישן בחדר עם עוד אסיר שתמיד מגביר את העוצמה של הטלוויזיה, ואני תמיד אומר לו להנמיך. המאבק הזה חוזר על עצמו כל יום. בשבוע האחרון, כבר פחות שמעתי את הקול של הטלוויזיה ולא חשתי צורך לבקש ממנו להנמיך."

אסיר בכלא קישון מספר:

"אני נמצא בקורס מדיטציה 8 חודשים. אני בן 55. בפעם הראשונה בחיים שלי כששמעתי את המילה מדיטציה, לא התחברתי לזה בכלל. אחרי 4 פגישות ניגשתי למנחה ואמרתי לה שזה לא נותן לי כלום, והיא הסבירה לי שזה תהליך. אחרי שהקשבתי לה ועשיתי מה שבאמת צריך, התחלתי, לאט-לאט להרגיש טוב, נהייתי יותר סבלני כלפי עצמי, הבנתי שעליי לשים לב לעצמי יותר. וגם התחלתי יותר ויותר לחכות לפגישה הבאה. דרך המדיטציה למדתי לשים לב לכל דבר אצלי והתחלתי לתרגל כל יום. התחלתי עם הגילוח, לשים לב יותר לגילוח שלי, ואז התחלתי לשים לב להליכה שלי, לדיבור שלי, יותר התחברתי לעצמי. זה נתן לי לגלות יכולות טובות שיש בתוכי. כמה שגיליתי על עצמי דברים טובים, כך התייחסתי לחברים טוב יותר. מה שאני ממליץ לאחרים זה לא לוותר לעשות דברים ולהרגיש דברים, זו ההנאה הכי גדולה שיש: להרגיש את הדברים."

אסיר בכלא ניצן מספר:

"מדיטציה זה לראות ולדעת איך אנחנו חושבים. ואם אנחנו יכולים לראות את המחשבה שלנו, זה יכול לגרום לנו הקלה. אנחנו תמיד חושבים על העבר ועל העתיד. חשוב שנוכל לשבת או לעצור לפעמים ולראות איך אנחנו חושבים, כי המחשבה מביאה תגובה מילולית או פיזית, תגובה עדינה או אגרסיבית. התגובה שלנו היא לרוב כלפי אנשים שסובבים אותנו: משפחה, חברים, החברה בכלל. מהמחשבות שלנו יש תגובה לעצמנו. המחשבה שלי נותנת לי להיות עצבני ולסבול או להיות שמח ולרצות עוד. אני יודע שזו רק מחשבה, ויכול להיות שאני יצרתי סיפור שהוא בכלל לא נכון, המצאה שלי, והסיפור האמיתי הוא אחר לגמרי.
אם אנחנו מיישמים את המדיטציה בפועל בחיי היום-יום, אז אנחנו יכולים בהתחלה לראות איך אנחנו חושבים ולא שופטים את הדברים, לטוב ולרע, ולא נותנים ציונים. לגבי התגובה, לחשוב עליה בשני היבטים שונים ולראות לפני התגובה את התוצאה, ואז לבחור את התגובה הנכונה וההגיונית. טבעי מאוד שאנחנו סובלים לפעמים, אבל כשאנחנו מקבלים גם את הסבל, אז זה לפחות עושה אותו יותר קל."

אסיר בכלא מעשיהו מספר:

"אני מרוצה מהמדיטציה כי היא דבר אמיתי שמחבר אותי למחשבות, להרגשות ולתחושות שלי – שזה למעשה כל עולמי. זה גם מפתח אצלי מודעות עצמית במחשבה, בדיבור ובמעשה. היה לי בשבוע שעבר ניסיון קשה של כעס, התחיל ויכוח עם אדם מסוים שהפך את זה לוויכוח על האישיות שלי, והוא הלבין את פניי ברבים, ושמתי לב שאני כועס. התעליתי על עצמי ולא פעלתי מתוך הכעס. וזה מתחבר לשיעור שלמדנו איך אני מזהה בור ובמקום כרגיל ליפול לתוכו, אני פשוט עובר לצידו. לסיכום: זה כלי מדהים."

אסיר בכלא מעשיהו מספר:

"המדיטציה היא עבורי הזדמנות להתבונן בתודעה שלי. אני שם לב לדברים שלא הבחנתי בהם קודם לכן, כמו למשל, שמחשבותיי לעיתים סוערות יותר ביחס לתקופה שלפני התרגול. עם הזמן הבנתי שאני מודע יותר לרעש שבעצם תמיד היה במחשבותיי. אני רואה שהמחשבות קופצניות והן הולכות וחוזרות, גם כאשר אני בשאיפה לחזור להיות מודע לנשימה ומחובר לרגע ההווה. כאילו הן מנהלות אותי ושולטות בי, אלא אם אני מודע לכך שמדובר רק בחשיבה, וכי הן אינן מגדירות את מי שאני.
למדתי כי אם אני נצמד לטוב ודוחה את מה שנתפס ונחווה בעיניי כרע, הדבר גורם לי סבל רב יותר. ועוד: כי מאחר ובעולם הכול ארעי ובר-חלוף, לא הטוב ולא הרע יישארו קבועים. כל חיי תכננתי ליצור מציאות שברגע שאגע בה היא זו שתקנה לי את הביטחון המיוחל. היום אני יודע שהתקווה שהמציאות תהיה שונה מעכשיו, והמציאות ה'חדשה' היא זו שתעניק לי את תחושת האושר והשמחה, התקווה הזאת היא אשלייתית. היא אינה מולידה אלא מתח, חרדה, פחד ואי-נוחות. היום אני מתאמן להיות רגוע יותר לנוכח כל מציאות באשר היא. היום אני יודע שלא אוכל ליטול מהחוויה הפרטית שלי בחיים הללו את עוקץ הסבל, אך כן אוכל להחליט לגבי מידת האומללות שלי."

"נחשפתי לכך שתוכן מחשבותיי אינו סלחני כלפי עצמי. להיפך: קיימת בי נטייה להחמיר עם עצמי, לשפוט את עצמי ומחשבות של: 'אתה צריך…' פוקדות אותי פעמים רבות. קודם לכן לא הייתי מודע לתוכן המחשבות הללו, שמעידות על כך שאני לא מעריך את עצמי, לא אוהב את עצמי. לא הייתי מודע שכיוון שכך, איך אוכל לאהוב את האחר? לראות את האחר? ושלא לדבר על כך שמחשבות על 'צריך' מופנות גם כלפי אנשים אחרים. כאילו שהאפשרות שלי היא היחידה שקיימת בעולם, וכאילו אני במרכז העולם. מהמקום הזה אני גם רואה יותר את סבלם של אנשים אחרים, גם אלה שזרים לי לחלוטין, ומכאן מתעוררת בי חמלה עצמית וגם כלפי חוץ."

אסיר בכלא מעשיהו מספר:

"המדיטציה נתנה לי הרבה מאוד. זה גם רוגע, קבלת ביטחון עצמי, להיות בטוח ביכולת שלי. להיות סובלני לסביבה שלי, דבר מאוד חשוב בבית הסוהר. כל פעם שאני מרגיש מתח, פחד, לחץ נפשי, אני יושב על המיטה, עוצם עיניים ועושה מדיטציה. אני מחפש את הדברים הקטנים שלא בסדר בי, כמו חולצה עם חורים, וכל פעם שאני מוצא חור שמפריע לי להיות בשלום עם הסביבה, אני 'תופר' אותו וממשיך הלאה. האישיות של הבן אדם מורכבת לא רק מהתכונות שלו אלא גם מהמחשבות שלו. כשהמחשבות שלי בשליטה אני מתקן אותן. אני משנה את האישיות שלי ואני ממשיך להתקרב לאושר. ידוע מזמן שתחילתן של הטעויות של האדם אלו המחשבות. המחשבות מתבטאות במילים, ואחר כך, כמה שזה עצוב, מתבטאות המחשבות במעשים. אני מתרגל יותר משנה התבוננות בעצמי בבית הסוהר – מה שנקרא מדיטציה. הכלי שצריך להתבוננות הוא סבלנות. אני מתבונן בעצמי, בונה את עצמי ומנסה להיות גאה בעצמי."

אסיר בכלא מעשיהו מספר:

"בקבוצות הראשונות שלי במדיטציה הייתי מאוד סקפטי. הייתי בריכוז עצמי מאוד גבוה, והמחשבות הבלתי פוסקות לא נתנו לי בכלל אופציה להיפתח לקבוצה. גם בעצם היותי בן אדם רציונלי לא הצלחתי לעכל את הרעיון שכמה נשימות יכולות לעזור למצבי הנפשי ויכולות להרגיע את המחשבות הטורדניות, על מה יהיה, כמה יהיה וכמה רע מצבי. לאט-לאט ניסיתי להיפתח לקבוצה. אמרתי לעצמי: אם כבר אני פה, לפחות אנסה. בהתחלה הייתה השפעה קלה תוך כדי השיעור, היו רגיעות במחשבות והצלחתי לנקות את המוח. לאט-לאט הרגיעה במוח גדלה, עד שהגעתי לשלב, שבסוף [מפגש] הקבוצה נעלמו המחשבות הטורדניות. בזמן הקבוצה הגעתי לשלב של רגיעה והצלחתי לנתק את עצמי ולהתרכז רק בעכשיו, בנשימות ובשלווה."

"את השיטות שלמדתי התחלתי לאמץ בכל מיני מקומות שהיה לי קשה להתמודד איתם: בנסיעות לבית-המשפט, בהמתנות בכלובים ובמצבים שקשה לי להירדם. בנסיעות לפני משפט זה הכי עזר לי. כשהרגשתי מחשבות מאוד חזקות ובלתי פוסקות, הנשימות אפילו תוך כדי הליכה עזרו לי המון."