"המדיטציה היא עבורי הזדמנות להתבונן בתודעה שלי. אני שם לב לדברים שלא הבחנתי בהם קודם לכן, כמו למשל, שמחשבותיי לעיתים סוערות יותר ביחס לתקופה שלפני התרגול. עם הזמן הבנתי שאני מודע יותר לרעש שבעצם תמיד היה במחשבותיי. אני רואה שהמחשבות קופצניות והן הולכות וחוזרות, גם כאשר אני בשאיפה לחזור להיות מודע לנשימה ומחובר לרגע ההווה. כאילו הן מנהלות אותי ושולטות בי, אלא אם אני מודע לכך שמדובר רק בחשיבה, וכי הן אינן מגדירות את מי שאני.
למדתי כי אם אני נצמד לטוב ודוחה את מה שנתפס ונחווה בעיניי כרע, הדבר גורם לי סבל רב יותר. ועוד: כי מאחר ובעולם הכול ארעי ובר-חלוף, לא הטוב ולא הרע יישארו קבועים. כל חיי תכננתי ליצור מציאות שברגע שאגע בה היא זו שתקנה לי את הביטחון המיוחל. היום אני יודע שהתקווה שהמציאות תהיה שונה מעכשיו, והמציאות ה'חדשה' היא זו שתעניק לי את תחושת האושר והשמחה, התקווה הזאת היא אשלייתית. היא אינה מולידה אלא מתח, חרדה, פחד ואי-נוחות. היום אני מתאמן להיות רגוע יותר לנוכח כל מציאות באשר היא. היום אני יודע שלא אוכל ליטול מהחוויה הפרטית שלי בחיים הללו את עוקץ הסבל, אך כן אוכל להחליט לגבי מידת האומללות שלי."
"נחשפתי לכך שתוכן מחשבותיי אינו סלחני כלפי עצמי. להיפך: קיימת בי נטייה להחמיר עם עצמי, לשפוט את עצמי ומחשבות של: 'אתה צריך…' פוקדות אותי פעמים רבות. קודם לכן לא הייתי מודע לתוכן המחשבות הללו, שמעידות על כך שאני לא מעריך את עצמי, לא אוהב את עצמי. לא הייתי מודע שכיוון שכך, איך אוכל לאהוב את האחר? לראות את האחר? ושלא לדבר על כך שמחשבות על 'צריך' מופנות גם כלפי אנשים אחרים. כאילו שהאפשרות שלי היא היחידה שקיימת בעולם, וכאילו אני במרכז העולם. מהמקום הזה אני גם רואה יותר את סבלם של אנשים אחרים, גם אלה שזרים לי לחלוטין, ומכאן מתעוררת בי חמלה עצמית וגם כלפי חוץ."