המתנדב המחליף בכלא אלה מספר:

"במפגש החפיפה ביני לבין המתנדב שהתחיל את הקבוצה, הקבוצה שיתפה כי במהלך המפגשים האסירים היו מעבירים חלק מתרגולי המדיטציה. במשך כמה מפגשים הייתי שב ומציע למשתתפים להנחות בעצמם את המדיטציה, אבל ניכר שהם לא חשו בנוח, ולכן לא לחצתי.

לאחר שהעמיקה ההיכרות בינינו, באחד המפגשים ד' אמר שיהיה מעוניין להנחות בשבוע הבא.
למפגש זה הוא הגיע עם דף ההנחיות למדיטציה והנחה את המדיטציה באופן מקצועי ובטוח. לאחר מכן ד' קיבל פידבקים טובים מאוד מחברי הקבוצה וממני, והיה ברור שזו הייתה חוויה משמעותית ומעצימה עבורו."

מתנדבת בכלא כרמל מספרת:

"אני נפגשת עם קבוצת אסירים כחצי שנה. מדובר בקבוצת אסירים קבועה יחסית של 10 משתתפים  השייכת לתוכנית של מעבר לשימוש במתאדון כתחליף סם.

ההתחלה הייתה קצת מקרטעת למרות הרבה כוונות טובות מצידי וגם מצידם. ההשתתפות בקבוצה היא חובה ובהתחלה זה יצר קושי. הם מאוד כיבדו אותי וביטאו הערכה כלפי זה שאני באה בהתנדבות, אבל לא באמת הבינו מה אני רוצה מהם, והרגישו שכופים עליהם משהו שלא מתאים להם. גם אני הגעתי עם איזושהי תבנית של התרגול שלי על 'מה זו מדיטציה', ולקח לי זמן לשחרר את התבנית ולהקשיב יותר לעומק למה שעובד ולא עובד עבורם.

באיזשהו שלב הם היו אמיצים ונהדרים ואמרו לי שזה לא עובד להם. ואז היו כמה פגישות שפשוט דיברנו. הקשבתי הרבה ולמדתי מהם. משהו באמון בינינו התבסס מאז. הקבוצה הפכה להיות מקום מיוחד עבורם עם תחושה של שותפות ושל אפשרות לנוח. הם אמרו לי: 'את הבן אדם היחיד שמקשיב לנו שאין לו שום אינטרס.' עבורי זאת מתנה גדולה ואני אוהבת אותם מאוד.

בחודשיים האחרונים התבססו כמה טקסים של התחלה וסיום שנותנים מסגרת והמשכיות לזמן שלנו ביחד, ואני מרגישה שיש להם ערך גדול. בתחילת כל פגישה אני מזמינה את המשתתפים לעצום עיניים ולתת לגוף ולנפש להגיע ולנחות בחדר. אני מעניקה תשומת לב למעבר מבחוץ פנימה, ליום שממנו הם באים ולצורך להסתגל למעבר אל מרחב אחר. חשבתי שהמעבר הזה מחזיק כמה דברים: הוא מלמד אותם משהו על הצורך בהסתגלות למעברים ושינויים, יש בו כבוד והקשבה לחוויות שמהן הם מגיעים אל הרגע הזה וגם אפשרות לייצר בסיס מחודש של שקט ונשימה עם הכניסה לפגישה.

אחר כך אנחנו עושים סבב שבו כל אחד מספר 'מה שלום הלב שלי היום'. לפעמים אומרים מילה, לפעמים מספרים יותר על משהו שעובר עליהם. לעיתים אני מתייחסת למשהו שהם אומרים בהקשר של הדהרמה.

בסיום אני שוב מזמינה אותם לעצום עיניים ולחשוב על משהו אחד טוב מהפגישה היום שהם רוצים לארוז ולקחת איתם בחזרה אל המשך היום והשבוע. מחשבה טובה שעלתה, רגע שהרגישו נעים, משהו שמישהו אמר שנגע בהם. אני מזמינה לעטוף את הרגע הזה כמו מתנה ולקחת איתם בחזרה לאגף.

במהלך הפגישות עצמן אנחנו משכללים את יכולת ההתבוננות על איך שאנחנו עובדים. אני חוזרת אל דימויים קבועים ומזכירה אותם. למשל: כמו שפותחים מכסה מנוע של מכונית כדי ללמוד איך הוא עובד וכך לדעת יותר טוב איך לטפל בו, כך אנחנו מנסים ללמוד יותר טוב איך הגוף והתודעה שלנו עובדים. מצאתי שמדיטציות שקטות של יותר מדקה לא מתאימות להם. לכן אני עושה איתם דברים יותר מכוונים: תשומת לב לאכילה, תשומת לב לרגשות, מחשבות וצלילים, תרגול של מדיטציית לב אוהב, עבודה עם כעס וכדומה.

לאחרונה היה מקרה בכלא של מורה שנכנסה לשיחה לא מתאימה עם אסירים ובעקבותיה יצאה הנחיה חדשה, שקצינת החינוך חייבת להיות נוכחת בכל פגישה. בהתחלה האסירים היו מאוד ממורמרים על כך והרגישו שיש בזה הבעת חוסר אמון כלפיהם. ניסיתי לבטל את רוע הגזרה, כי גם אני חששתי שזה יפר איזשהו איזון ותחושת ביטחון שהגענו אליהם בעמל רב. אבל לא הצלחתי והחלטתי לראות איך אפשר להזמין אותם ואותי להתבוננות על מה שהשינוי הזה מעורר. בפגישה האחרונה קצינת החינוך אכן הצטרפה בפעם הראשונה. לרגעים הרגשתי שהם אומרים דברים שהיא תשמח לשמוע, אבל ברגעים אחרים חשתי שאנחנו מצליחים להתבונן ביחד על מה שהכניסה שלה מעוררת."

מתנדבת בכלא השרון מספרת:

"רציתי לשתף בחוויה שלי של מפגשי המדיטציה בכלא השרון. קיבלתי קבוצה של אסירים ממחלקה טיפולית, כלומר אנשים שנמצאים בתהליך גמילה של סמים דרך תוכנית 12 הצעדים. גיליתי אנשים שכמהים למצוא מקום אמיתי שאפשר לנוח בו. אני משתדלת להבהיר להם שהלימוד הוא מהחוויה הישירה שלנו, לחקור ולמצוא בתוכנו את המקום שאפשר להניח לכול להיות בדיוק כמו שהוא, להניח ולנוח. רגע אחר רגע. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה לשבת עם הקבוצה הזאת, לחלוק, ללמד וללמוד. אנשים שבחרו להכניס את עצמם לתהליך גמילה נמצאים בתודעה של שינוי מהותי בחיים. אלו אנשים שגם אם הם עדיין נאבקים בדרך, מצאו בתוכם את הכוח וקיבלו על עצמם אחריות ובחרו בדרך חדשה ולא מוכרת. אני כל הזמן משתדלת לחבר בין התרגול של המדיטציה לבין החיים, להזכיר שאנחנו לא מתרגלים כדי שנוכל לשבת בדממה שעתיים, אלא כדי להכניס את כל התובנות של זמן התרגול לתוך כל רגע ורגע בחיים.

בתקופה זו רוב החיים שלהם הם 12 הצעדים. אני מנסה לדבר בשפה שמוכרת להם כדי שהכול יתחבר, והם לא ירגישו שאלו הן שתי דרכים שונות. בסופו של דבר אנחנו לומדים להרפות מכל מה שגורם לנו סבל, בין שזה מחשבות, רגשות או תחושות ובין שזה התמכרות. בסופו של דבר כולנו מחפשים דרך להתמודד עם הכאב שבחיים ולהיאחז בהנאות. בפגישה הראשונה דיברנו על שינוי, בחירה, אחריות ואומץ לב. על שינויים בחיים שתמיד מתחילים ממשהו פנימי, כמו שמשהו היה צריך להתרחש בתוכם כדי שיחליטו לבוא למחלקה הזאת.

אני מוצאת משהו קל בקבוצה הזאת. קודם כול עצם העובדה שהם כבר קבוצה. קבוצה של אנשים שכבר עברו יחד כל מיני דברים, ואני מניחה ששמעו אחד את השני משתפים, והם לומדים לתמוך אחד בשני. אין כאן פוזות. הכול אותנטי, ואף אחד לא עושה את עצמו שהוא יודע ומבין הכול. גם כשיש התנגדויות או ספקות, הכול מאוד מוחצן, וכך מתאפשר הרבה יותר לדבר על הקשיים שיש לנו, אם זה בחיים ואם זה בתרגול.

הצעד הראשון ב-12 הצעדים הוא להודות שאנחנו חסרי אונים מול האלכוהול או הסמים או כל התמכרות אחרת, ושאבדה לנו השליטה בחיינו. אם נראה את האלכוהול ככל תופעה אחרת שדרכה אנחנו מנסים לגעת בפיסה של אושר, נראה שבעצם כולנו מכורים. אם לא היינו מכורים, נראה לי שהיה לנו הרבה יותר קל ופשוט להרפות, להפסיק אחת ולתמיד מלנסות למצוא את האושר וההקלה המיוחלים מכל דבר שהוא חולף בחיים האלה. אמרתי להם שהצעד הראשון במדיטציה זה לראות שאין לנו שליטה על התודעה. הם מיד הבינו והתלהבו, ומישהו אפילו שאל אותי אם אני היא זאת שעשתה את תוכנית הגמילה. המשכתי להסביר, שכשאנחנו באמת רואים בבהירות שאין לנו שליטה על התודעה, אנחנו מרפים מהצורך לנסות לנהל אותה, לארגן אותה או לשלוט בה.

הצעד השני בתוכנית 12 הצעדים: הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו. והצעד השלישי: החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנחנו מבינים אותו.

תהליך 12 הצעדים הוא תהליך רוחני. יש בו התמסרות שלמה למשהו שגדול ממני, ואני רואה הקבלות רבות ללימוד שלנו את המדיטציה. ההרפיה שאנחנו מסכימים לעשות במדיטציה כמוה כהתמסרות למשהו גדול יותר. הסכמה לוותר על השליטה, על האחיזה, ולנסות להיפתח לרובד חדש בתוכנו, גם ובעיקר כשאין לנו מושג לאן הוא יוביל אותנו.

האסירים דיברו בפתיחות ובכנות. יש משהו במצב הקשה שבו הם נמצאים, גם בבית הכלא וגם בתוכנית הגמילה, שלא מאפשר עוד לחיות באשליה. אני מאמינה שאין בינינו אדם שאיחל לעצמו להיות כלוא בבית כלא במחלקה טיפולית. ואולי במקום הזה, שזה כל כך ברור שלא כך רצית לחיות, ושכבר אי-אפשר להמשיך לעבוד על עצמך שהכול בסדר, דווקא כאן נפתחת דלת חדשה, איזושהי מוכנות ומצב של אי-ידיעה, שהם מקום מדויק ואמיתי להתחיל לתרגל מדיטציה.

עוד שיתוף קטן: בתחושה שלי, הדבר החשוב ביותר הוא לתת את התחושה שהכול בסדר, הכול בסדר עם כל מה שקורה בתוכם – ולהדהד להם את המקום הזה כדי שיוכלו למצוא בתוכם את המנוחה, גם אם מה שהם חווים כמחשבות או כרגשות או ככאב הוא בלתי נסבל. בחור אחד שיתף שיש לו הרבה מחשבות חולניות או של הרס עצמי ושהוא מנסה להיפטר מהם. הוא רצה הבהרה אם מה שאני אומרת זה שהוא לא צריך להיפטר מתחושות אלו. הוא בחור מאוד אינטליגנטי וסקרן ותמיד שואל שאלות ענייניות. עניתי לו שינסה להניח לצורך לשנות או לעשות מניפולציה בכל דרך שהיא למחשבות שלו, ושיבדוק אם יש בתוכו מרחב תוך כדי כך שהמחשבות האלה עולות, מרחב שבו יוכל לנוח בלי צורך לעשות דבר. הזכרתי לו את העננים בשמיים וכל מה שיכול להופיע בהם: ברקים, סופות, קשתות… שלמרות הכול השמיים לעולם לא יושפעו ויישארו פתוחים וטהורים. אמרתי לו שגם בו קיים החלק הטהור שלעולם אינו מושפע מדבר. באותה שנייה פניו השתנו לנגד עיניי, כאילו נפלה איזו מסכה שהייתה דבוקה לפנים שלו, והייתה שם הקלה עצומה ופתיחות. הרגע הזה נשאר איתי כל השבוע."