"רציתי לשתף בחוויה שלי של מפגשי המדיטציה בכלא השרון. קיבלתי קבוצה של אסירים ממחלקה טיפולית, כלומר אנשים שנמצאים בתהליך גמילה של סמים דרך תוכנית 12 הצעדים. גיליתי אנשים שכמהים למצוא מקום אמיתי שאפשר לנוח בו. אני משתדלת להבהיר להם שהלימוד הוא מהחוויה הישירה שלנו, לחקור ולמצוא בתוכנו את המקום שאפשר להניח לכול להיות בדיוק כמו שהוא, להניח ולנוח. רגע אחר רגע. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה לשבת עם הקבוצה הזאת, לחלוק, ללמד וללמוד. אנשים שבחרו להכניס את עצמם לתהליך גמילה נמצאים בתודעה של שינוי מהותי בחיים. אלו אנשים שגם אם הם עדיין נאבקים בדרך, מצאו בתוכם את הכוח וקיבלו על עצמם אחריות ובחרו בדרך חדשה ולא מוכרת. אני כל הזמן משתדלת לחבר בין התרגול של המדיטציה לבין החיים, להזכיר שאנחנו לא מתרגלים כדי שנוכל לשבת בדממה שעתיים, אלא כדי להכניס את כל התובנות של זמן התרגול לתוך כל רגע ורגע בחיים.

בתקופה זו רוב החיים שלהם הם 12 הצעדים. אני מנסה לדבר בשפה שמוכרת להם כדי שהכול יתחבר, והם לא ירגישו שאלו הן שתי דרכים שונות. בסופו של דבר אנחנו לומדים להרפות מכל מה שגורם לנו סבל, בין שזה מחשבות, רגשות או תחושות ובין שזה התמכרות. בסופו של דבר כולנו מחפשים דרך להתמודד עם הכאב שבחיים ולהיאחז בהנאות. בפגישה הראשונה דיברנו על שינוי, בחירה, אחריות ואומץ לב. על שינויים בחיים שתמיד מתחילים ממשהו פנימי, כמו שמשהו היה צריך להתרחש בתוכם כדי שיחליטו לבוא למחלקה הזאת.

אני מוצאת משהו קל בקבוצה הזאת. קודם כול עצם העובדה שהם כבר קבוצה. קבוצה של אנשים שכבר עברו יחד כל מיני דברים, ואני מניחה ששמעו אחד את השני משתפים, והם לומדים לתמוך אחד בשני. אין כאן פוזות. הכול אותנטי, ואף אחד לא עושה את עצמו שהוא יודע ומבין הכול. גם כשיש התנגדויות או ספקות, הכול מאוד מוחצן, וכך מתאפשר הרבה יותר לדבר על הקשיים שיש לנו, אם זה בחיים ואם זה בתרגול.

הצעד הראשון ב-12 הצעדים הוא להודות שאנחנו חסרי אונים מול האלכוהול או הסמים או כל התמכרות אחרת, ושאבדה לנו השליטה בחיינו. אם נראה את האלכוהול ככל תופעה אחרת שדרכה אנחנו מנסים לגעת בפיסה של אושר, נראה שבעצם כולנו מכורים. אם לא היינו מכורים, נראה לי שהיה לנו הרבה יותר קל ופשוט להרפות, להפסיק אחת ולתמיד מלנסות למצוא את האושר וההקלה המיוחלים מכל דבר שהוא חולף בחיים האלה. אמרתי להם שהצעד הראשון במדיטציה זה לראות שאין לנו שליטה על התודעה. הם מיד הבינו והתלהבו, ומישהו אפילו שאל אותי אם אני היא זאת שעשתה את תוכנית הגמילה. המשכתי להסביר, שכשאנחנו באמת רואים בבהירות שאין לנו שליטה על התודעה, אנחנו מרפים מהצורך לנסות לנהל אותה, לארגן אותה או לשלוט בה.

הצעד השני בתוכנית 12 הצעדים: הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו. והצעד השלישי: החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנחנו מבינים אותו.

תהליך 12 הצעדים הוא תהליך רוחני. יש בו התמסרות שלמה למשהו שגדול ממני, ואני רואה הקבלות רבות ללימוד שלנו את המדיטציה. ההרפיה שאנחנו מסכימים לעשות במדיטציה כמוה כהתמסרות למשהו גדול יותר. הסכמה לוותר על השליטה, על האחיזה, ולנסות להיפתח לרובד חדש בתוכנו, גם ובעיקר כשאין לנו מושג לאן הוא יוביל אותנו.

האסירים דיברו בפתיחות ובכנות. יש משהו במצב הקשה שבו הם נמצאים, גם בבית הכלא וגם בתוכנית הגמילה, שלא מאפשר עוד לחיות באשליה. אני מאמינה שאין בינינו אדם שאיחל לעצמו להיות כלוא בבית כלא במחלקה טיפולית. ואולי במקום הזה, שזה כל כך ברור שלא כך רצית לחיות, ושכבר אי-אפשר להמשיך לעבוד על עצמך שהכול בסדר, דווקא כאן נפתחת דלת חדשה, איזושהי מוכנות ומצב של אי-ידיעה, שהם מקום מדויק ואמיתי להתחיל לתרגל מדיטציה.

עוד שיתוף קטן: בתחושה שלי, הדבר החשוב ביותר הוא לתת את התחושה שהכול בסדר, הכול בסדר עם כל מה שקורה בתוכם – ולהדהד להם את המקום הזה כדי שיוכלו למצוא בתוכם את המנוחה, גם אם מה שהם חווים כמחשבות או כרגשות או ככאב הוא בלתי נסבל. בחור אחד שיתף שיש לו הרבה מחשבות חולניות או של הרס עצמי ושהוא מנסה להיפטר מהם. הוא רצה הבהרה אם מה שאני אומרת זה שהוא לא צריך להיפטר מתחושות אלו. הוא בחור מאוד אינטליגנטי וסקרן ותמיד שואל שאלות ענייניות. עניתי לו שינסה להניח לצורך לשנות או לעשות מניפולציה בכל דרך שהיא למחשבות שלו, ושיבדוק אם יש בתוכו מרחב תוך כדי כך שהמחשבות האלה עולות, מרחב שבו יוכל לנוח בלי צורך לעשות דבר. הזכרתי לו את העננים בשמיים וכל מה שיכול להופיע בהם: ברקים, סופות, קשתות… שלמרות הכול השמיים לעולם לא יושפעו ויישארו פתוחים וטהורים. אמרתי לו שגם בו קיים החלק הטהור שלעולם אינו מושפע מדבר. באותה שנייה פניו השתנו לנגד עיניי, כאילו נפלה איזו מסכה שהייתה דבוקה לפנים שלו, והייתה שם הקלה עצומה ופתיחות. הרגע הזה נשאר איתי כל השבוע."