מתנדבת בכלא שיטה מספרת:

"לאחד האסירים בקבוצה נאמר שהוא לא יכול להשתתף בכיתות הלימוד בבוקר, כי הוא משגע את המורות. כשהגעתי לכלא אחר הצוהריים הוא היה עצבני ולא רצה להיכנס למדיטציה. לקח זמן, ובסוף הוא הסכים להיכנס והצטרף לקבוצה. ידעתי שהוא אוהב לשיר. ביקשתי ממנו לשיר, ומאסיר אחר בקבוצה ביקשתי להציע לו שיר.

הוא שר שיר ארוך ויפה בערבית. כשסיים, הודה לאיש שהציע את השיר, ניגש וחיבק אותו. ביקשתי שיתרגמו לי. השיר סיפר על אסיר שמבקש להשתחרר. שיר של געגועים לכפר, געגועים לחירות. המשתתפים דיברו על איך המוזיקה והישיבה יחד מוציאה אותם מהמחשבות המטרידות שלא מניחות לראש ומכניסה אותם לתחום הלב. אלה היו רגעים מלאי עצב והתרגשות. עצב בגלל העצב הרב שהתבטא בשירה, והתרגשות בגלל החיבוק ובגלל שזה גרם לנו לחוש בכוח של היחד."

מתנדבת בכלא מעשיהו מספרת:

"חמש שנים אני מתנדבת בכלא מעשיהו, ולפני כן התנדבתי שנתיים בהוסטל לאסירות משוחררות. הגעתי ללימוד הדהרמה מתוך משבר שהוביל אותי ללמוד פסיכולוגיה ולרצון לסייע ולהשפיע.

להגיע למעשיהו כל שבוע, לשבת עם אנשים שחווים מצוקות נפשיות, פיזיות ומנטליות, זה לא רק ללכת בדרך. זה להיות הדרך.

אני חברת סנגהה כבר המון שנים. מקבלת, סופגת, לומדת, עוברת דרך ומעבירה הלאה לאנשים נוספים הזקוקים לדרך. מקבלת ונותנת – זו התנועה, וזו הדהרמה עבורי.

המשתתפים במעשיהו מרגשים אותי כל רגע מחדש. לראות את השינוי, גם הקל שבקלים, מעורר בי השתאות ושמחה. משתתף שמספר שהוא כבר לא נאבק בעצמו במהלך המדיטציה, שהוא למד לא לשפוט את עצמו כשהוא לא 'מספיק מרוכז', כשהתודעה שלו נודדת. משתתף אחר, שהיה עסוק רק במכאובי הגוף ובתלונות על התנאים, מתחיל לשמוע ציפורים ומספר על שקט פנימי שגם כלפי חוץ אפשר לראות באופן מובהק. משתתף נוסף שמספר שהוא שם לב שהוא כותב מכתב לבת שלו, הוא מבקש ממנה לא לשפוט ולא לבקר. איכות שהוא מתרגל בקבוצה.

הסיפוק הכי גדול וההתרגשות הכי גדולה זה לשמוע שחלק מהמשתתפים בקבוצה המלווים אסירים אחרים בכלא, אסירים עם הפרעות נפשיות, מספרים שהם מתרגלים איתם מדיטציה ומשתמשים במילים שהם שומעים ומפנימים במהלך המפגשים שלנו. מעבירים הלאה את הלך הרוח בקבוצה. וזו הדהרמה, להרבות טוב בעולם. וניתנה לי הזכות להיות חלק מהפרויקט ולהעביר הלאה את הדהרמה."

מתנדבת בכלא שיטה מספרת:

"הגעתי לכלא בעקבות לימוד של טקסט שעסק ב'יהלום' שיש בכל אדם, ניצוץ טוב, מאיר ובלתי ניתן להשחתה. הרגשתי דחף לראות את היהלום בעיניים של האנשים שכלואים שם.

התחושה שלי היא שבכלא הבודהיצ'יטה זורחת חזק יותר מאשר בכל מקום אחר, אולי בגלל שהאנרגיות ההפוכות כל כך חזקות. אני נפעמת מהיכולת של המשתתפים בקבוצה ושל סגל החינוך לשמור על אנושיות, כבוד הדדי וחברות למרות הנסיבות הקשות. אני לומדת שם הרבה יותר ממה שאני מלמדת."

מתנדבת בכלא אשל מספרת:

"היום, כשהגעתי לכלא, קצינת החינוך הגיעה לאסוף אותי אל האגף ואמרה לי בהתרגשות: 'א' השתחרר הבוקר, מוקדם מהצפוי'. א' הגיע לבית המשפט בכלא ביום חמישי האחרון, וכשעמד לפני השופטת, היא הסתכלה על רשימת הקורסים שבהם השתתף וכשראתה שכתוב 'מדיטציה', שאלה השופטת את א': 'מה זה מדיטציה?' א' הסביר לה את הפירוש, מהי התרומה שניתן להפיק ממנה לחיי היום-יום שלנו ושל הסובבים אותנו, וגם הנחה אותה, במהלך המשפט, לעצום עיניים, להתמקד בנשימות ופשוט להיות נוכחת ברגע. השופטת, כך מדווחים הסוהרים שנכחו במקום, הייתה מוקסמת."

מתנדב בכלא מעשיהו מספר:

"כשנכנסתי למועדון כבר חיכו שם כמה מהאסירים. אחד מהם היה אדום מכעס: 'אני מפוצץ אותם, איך אפשר ככה, המזגן המחורבן הזה לא עובד. חם פה, אפשר למות, אני יוצא מהקבוצה ומתקשר לעו"ד שלי, הם עוד ישמעו ממני!' התיישבתי בשקט וחיכיתי לשאר האסירים שיגיעו לחדר שבו אנחנו מתרגלים.
במפגש דיברנו על כאב וסבל וההבדל ביניהם. דיברנו על העיסוק שלנו ברצון לשנות את מה שיש במקום להיות עם מה שיש. לקראת סוף המפגש ישבנו שוב למדיטציה קצרה, ובסופה ביקשתי לשמוע מה שלומם ולמה שמו לב בזמן המדיטציה. אותו אסיר אמר בשקט: 'שמתי לב לרוח של המזגן.' חייכתי אליו. הוא חייך בחזרה ואמר: 'יש סיכוי שזה הולך לשנות את החיים שלי'."

מתנדבת מכלא שיטה מספרת:

"ישבתי ברכבת התחתית בניו יורק לאחר שנה של היעדרות, שבמהלכה התחלתי להנחות מדיטציה בכלא. לרכבת עלה אחד מאותם אנשים שנעמדים באמצע הרכבת התחתית ונושאים נאומים חוצבי להבות. התגובה הישנה שלי הייתה לנסות להתעלם וקצת לפחד. הפעם מצאתי את עצמי מקשיבה לו, מחכה לשמוע פירורי אמת וחוכמה, משפטים שיאירו את עיניי.

כשתפסתי את עצמי מקשיבה לאיש הזה, שחייו הובילו אותו לנשיאת נאומים ברכבת התחתית, חשבתי לעצמי: וואו, כמה שהעבודה בכלא שינתה אותי. פתאום אני מקשיבה לאנשים האלה."

מתנדבת בכלא כרמל מספרת:

"אתמול כשהגעתי לכלא, ראיתי על השולחן של קצינת החינוך פרפר גדול ומרשים על מגשית, שלא זע ולא נע. 'הוא חי?' שאלתי. 'כן, אבל הוא כנראה פצוע,' אמרה הקצינה. 'הנחנו אותו כאן כדי שלא יפגעו בו.'

'אפשר לקחת אותו איתי למדיטציה?' שאלתי.

לקחתי את הפרפר איתי, עדיין על המגשית, כמעט דומם. מדי פעם נעו כנפיו כמו מעידות על כך שהוא עדיין חי. האסירים התקרבו ונדהמו לראות את הפרפר. הנחתי אותו במרכז המעגל ואמרתי: 'הוא יהיה המורה שלנו היום.' הם רצו לבדוק שהוא חי. אחד מהם התקרב ונגע בכנפיו. והפרפר רפרף. ביקשתי מהם לשבת והתחלנו את המדיטציה. ביקשתי מהאסירים להרהר בכך שחייו של הפרפר קצרים מאוד ומי יודע, אולי הם קרבים לסיומם. המשכנו לתרגול הרגיל שלנו בשתיקה והתמקדנו בנשימה ובנשיפה, כשהפרפר נמצא ללא תנועה במרכז המעגל.

לאחר צלצול הפעמון הזמנתי את האסירים לשתף מה הם חווים כשהם רואים את הפרפר.

'אני חי הרבה יותר שנים מהפרפר אבל בגלל שחייו כל כך קצרים הוא מזכיר לי שעליי לשים לב לכל רגע שעובר ולראות אם הייתי שלם עם עצמי ברגע הזה. הזמן עובר מהר מאוד, והמעשים שלי או מילה רעה שאני אומר על מישהו יכולים להזיק לאותו אדם, כך שאני צריך לבחור את המעשים שלי והמילים שאני אומר ולחיות כל רגע בצורה הטובה ביותר.'

'הפרפר מביא רק יופי לסביבה שלו. הוא עף בין פרחים וכולם נהנים לראות את החופש שלו. הייתי רוצה להיות מסוגל לחיות כמוהו.'

'לפני שהוא היה פרפר הוא היה גולם. גם אני כשהייתי נרקומן, שכבתי בפינה של החדר בלי יכולת לזוז. עכשיו שאני בטיפול, אני מתחיל לפרוס כנפיים ואני מקווה ללמוד לעוף.'

נאמרו דברים רבים שהביאו עוד נקודות מבט. הפרפר היה מורה מעולה. מדי פעם בדק עוד אסיר אם הוא עדיין חי ונגע בכנפיו, והוא הגיב והניע אותן כאילו מהנהן: 'אני עדיין איתכם.'

כשעברנו לתרגל מדיטציה בהליכה, הנחתי את המגשית עם הפרפר על השולחן, ואז פתאום הוא פרס את כנפיו, התרומם ועף דרך הסורג החוצה. כולנו היינו נדהמים. 'נתנו לו אנרגיה', אמרו האסירים. זה היה שיעור גם בשבילי על חופש בכלא."

מתנדבת בכלא הדרים מספרת:

"לאחרונה הקבוצה שלי בכלא גדלה מעשרה אסירים לעשרים. כבר זמן מה שאני מגיעה למפגשים בתחושה שהמעבר לקבוצה גדולה קשה מדי, שאין לי אפשרות להכיר אותם באמת ולשמוע את כולם, ושמשהו לא מצליח לעבוד עד הסוף. אסירים נרדמים ורבים לא משתתפים. עלו סימני שאלה איך להמשיך, דיונים שבהם היה שותף גם הצוות של קצינות החינוך. גם האסירים היותר פעילים בקבוצה הביעו תסכול מגודל הקבוצה וכעס על אסירים אחרים שנרדמים ולא מכבדים את הקבוצה.

עם כל זה הגעתי למפגש האחרון והחלטתי לשתף אותם בתחושות שלי ובהתלבטויות איך להמשיך. המפגש היה ממש טוב ומשמעותי. פתחנו את הנושא לשיחה. שיתפתי אותם בתחושה שלי שלא קל לקיים מפגש בקבוצה גדולה כל כך, כשאי אפשר לשמוע את כולם ויותר קשה להרגיש ביטחון ולשתף מהלב. שאלתי אותם אילו כללים לדעתם יכולים לעזור לנו לקיים מפגש שיהיה משמעותי גם בקבוצה גדולה כל כך.

הייתה שיחה מעניינת על קבלת אחריות. דיברנו על כללים שנכפים מבחוץ לעומת האפשרות לשים לב ולבחור בכללים שיהיו תומכים עבורנו. דיברנו שוב על מה בעצם התרגול הזה ומה הערך שלו בשבילנו. דיברנו על תרגול של תשומת לב לא רק כשאנחנו יושבים בעיניים עצומות, אלא בעצם בכל רגע, גם כשאנחנו מדברים ומקשיבים ומתנהלים ביום-יום.

למדתי משהו על הנוכחות שלי שנדרשת כדי להחזיק את הקבוצה ואת מרחב התרגול המשותף. מצד אחד: נוכחות מלאה באהבה וקבלה ללא תנאי, ומהצד האחר: נוכחות חזקה ודומיננטית שמלווה כל צעד ולא נותנת לאנרגיה להתפזר.

אני מרגישה שמשהו התחדד לי בהבנה של הצורך בחלק השני. החלק של הנוכחות האוהבת היה שם תמיד, אבל אחרי המפגש הזה הבנתי טוב יותר את הצורך שלהם בנוכחות חזקה ובכללים ברורים. אני מבינה עכשיו את הכללים הברורים כפעולה של אהבה ותמיכה ולא כפעולה של שליטה או כפייה. מבנה המפגש היה ברור עם תרגולים קצרים מאוד של דקה או שתיים (תשומת לב לצלילים, לנשימה, לרגש), שאחריהם חזרה אל הנוכחות המשותפת בקבוצה ושיתוף ממוקד: למה שמתי לב? מה הפתיע אותי? איזה דבר חדש גיליתי?

את השיתוף עשינו במתכונת של מעגל הקשבה: עם חפץ דיבור ועם תזכורת לכללים בנוגע לאיך שמשתפים: הקשבה עם הלב ללא שיפוט, דיבור מהלב. החפץ מסמן לנו מי מדבר ומי מקשיב ועוזר לנו להיות בתשומת לב. אני רואה שבכל פעם שמשהו לא עובד בקבוצה, זו הזדמנות להעמיק את הלמידה שלי כמנחה ואת הלמידה של האסירים. האפשרות להקשיב למה שלא עובד פותחת פתח ללמוד ולהשתנות בהתאם למציאות.

מובן שגם האסירים זוכים בכמה דברים: היכולת ללמוד מטעויות, להפנות תשומת לב אל מה שלא עובד מתוך סקרנות וללא שיפוטיות, למידה מתוך שותפות והנחיה שהיא לא כוחנית ושולטת אלא מכבדת ואוהבת."

מתנדבת בכלא מעשיהו מספרת:

"אחד התכנים החשובים שאני שמה עליהם דגש זה ההסכמה להישאר עם אי-נחת, אי-נעימות. אסירים בהתחלה לא מבינים למה הם צריכים להישאר עם מה שלא נעים להם. לאחר תרגול אני שומעת אותם, פעם אחר פעם, מספרים איך מצבים שגרמו להם סבל גדול במהלך השהות בכלא כבר לא גורמים להם סבל, לפעמים רק מציק להם או לא נעים.

אתמול המפגש בכלא בנושא עצירה היה מאוד חזק. זו קבוצה חדשה יחסית, והגיע אסיר חדש לקבוצה שהתפעל מזה שהיה לו את הזמן לשבת בשקט בלי המולת הכלא מסביב. הוא אמר משהו ממש יפה, שגם המנוע של המקרר עושה הפסקה מדי פעם. ואיך זה שבני אדם שהם המציאו את המקרר לא מבינים שצריך מדי פעם לעצור. התרגשתי לשמוע איך בהתנסות אחת הוא התחבר לצורך שלו לעשות עצירה."

מתנדב בכלא אלה מספר:

"רציתי לשתף באירוע מרגש שהיה בקבוצת האסירים כשאחד האסירים הנחה את המדיטציה.

ד' החל להשתתף בקבוצה ברגע שהוקמה. תחילה הוא היה שקט ולא שיתף דבר, אבל הקפיד להגיע לקבוצה ולתרגל איתנו. עם הזמן הוא נפתח מעט. לאחר תקופה הפסיק להגיע.

לפני שהייתי נכנס לחדר התרגול הייתי נוהג לעשות סיבוב במחלקה להגיד שלום לכולם, כשהייתי רואה אותו הייתי מעודד אותו להצטרף, אבל הוא היה מסרב. לאחר תקופה חזר למפגש, ובסוף המפגש אמר, ששכח כמה התרגול עושה לו טוב, ובעצם דווקא כשהכי לא רוצים לתרגל ולהשתתף בקבוצה זה הזמן שהכי נחוץ להגיע. הוא החל להגיע שוב באופן קבוע, לשתף אותנו יותר ויותר ולתרגל במסירות.

במשך כל התקופה שהנחיתי מדיטציה בכלא הקפדתי להסתכל על האסירים המתרגלים בעין שמחזיקה את הידיעה שכל אחד מהם יכול להיות בעתיד מורה שלי. אני רוצה לתת לאסירים מקום לא רק לתרגל אלא גם להחזיק את הקבוצה, להעביר תרגול מדיטציה בעצמם, להיות במקום של נתינה.

כתבתי הנחיות למדיטציה וחילקתי להם, כדי שיוכלו לתרגל גם כשאני לא נמצא. בכל מפגש עודדתי מתרגל אחר להנחות מדיטציה אחת בפגישה. רוב הזמן הם אפילו לא נעזרו בדף. סיכמתי עם מנהלת המחלקה, בעידוד חברי הקבוצה ומתוך רצון שעלה אצלם, שבלוח הזמנים יהיה להם זמן קבוע, פעמיים בשבוע, לתרגל בקבוצה כשאני לא שם.

אחרי חצי שנה עזבתי כי עברתי לעיר אחרת, והמתנדב שהחליף אותי סיפר שד' הוא אחד המתרגלים הקבועים והדומיננטיים בקבוצה, והיה מרגש לקרוא על התהליך שעבר נוכח הקשיים בתחילת התרגול."