"לאחד האסירים בקבוצה נאמר שהוא לא יכול להשתתף בכיתות הלימוד בבוקר, כי הוא משגע את המורות. כשהגעתי לכלא אחר הצוהריים הוא היה עצבני ולא רצה להיכנס למדיטציה. לקח זמן, ובסוף הוא הסכים להיכנס והצטרף לקבוצה. ידעתי שהוא אוהב לשיר. ביקשתי ממנו לשיר, ומאסיר אחר בקבוצה ביקשתי להציע לו שיר.

הוא שר שיר ארוך ויפה בערבית. כשסיים, הודה לאיש שהציע את השיר, ניגש וחיבק אותו. ביקשתי שיתרגמו לי. השיר סיפר על אסיר שמבקש להשתחרר. שיר של געגועים לכפר, געגועים לחירות. המשתתפים דיברו על איך המוזיקה והישיבה יחד מוציאה אותם מהמחשבות המטרידות שלא מניחות לראש ומכניסה אותם לתחום הלב. אלה היו רגעים מלאי עצב והתרגשות. עצב בגלל העצב הרב שהתבטא בשירה, והתרגשות בגלל החיבוק ובגלל שזה גרם לנו לחוש בכוח של היחד."